'מיוחדות', זה שם המשחק בתקופה העכשווית.

השנה (2018) יותר מתמיד, אנחנו לומדים כל יום ובכל רגע מי אנחנו, מה אנחנו אוהבים מה משמח אותנו. אפילו נלמד לבקש עזרה ונלמד לא לפחד מתלות, נבין שאנחנו פגיעים ואין טעם להסתיר את זה. מעניין אותנו מה שקורה איתנו ולא עם אחרים.

בעקבות הפתיחות נוכל לחוות יותר הנאה ושמחה האינטואיציה תופסת מקום, רגשות יוצאים החוצה, לטוב ולרע. יש לנו אפשרות לבחור אם אנחנו רוצים להיות חלק מהעדר וזקוקים למנהיג שיגיד לנו מה לעשות או אינדיווידואל שמתבלט מעל כולם.

ה"ביחד" חשוב. אבל לכל אחד מאיתנו יש אישיות שונה ואנחנו יכולים להבליט ולהיעזר בה כדי ליצור לעצמנו עולם טוב יותר.

באחד הייעוצים פגשתי אשה חביבה שלפי המפה שלה ראיתי כישורים אומנותיים. לשאלתי מה היא עושה היא סיפרה לי שהיא אוהבת מאד לצייר אבל אין לה מקום. רק לאחר שעשינו מהפך בבית, סידרנו מיקום, כיוון וצבע ועוד תיקונים קטנים יצאו לה עבודות מקסימות ועכשיו היא מתפרנסת מהם. גם הבית וגם המשפחה הפכו יציבים ותומכים.

במקרה אחר הזמינו אותי עבור ילד שבוכה הרבה. בכל הבית לא היה איזכור שלו. היו רק תמונות של הילד הבכור ושלט על הדלת רק עם השם של הבכור. כאילו התעלמו מנוכחותו של הילד הקטן. גם בצעצועים ובמיקום של השניים היו הבדלים. ובכן, הקטן קיבל את המקום והמיקום שלו ונרגע. עכשיו הוא חלק מהמשפחה.

ילד מסתגר שלא היו לו חברים עיצבנו לו פינת העצמה שלו בחדר עם תמונות שלו מחובק וצוחק עם ילדים . הפנינו את ראש המיטה שלו לכיוון טוב בשבילו וצבענו את החדר – תיקונים קטנים שמביאים תוצאות גדולות.

אח שלו, שסבל מפחדים קיבל כילה שמסגרה את ראש המיטה, שהוצבה בכיוון הנכון לו.

חדרים יכולים לחבק מי שצריך חיבוק באופי שלו, והם יכולים גם לעזור ליצור גבולות ומיקוד, ואפילו עוזרים בגמילה מהרטבה. הכל בהתאם לאישיות שבחדר.

הבית הוא המקום שאליו אנחנו רוצים לחזור תמיד. הוא המקום, שבו אפשר לחוות אהבה, שמחה, כעס, תסכול ועצב, צחוק ובכי ללא כל שיפוט. בית צריך להעניק חום ולאפשר משפחתיות לצד פרטיות.